matalonבגיל 19 פרסמתי את סיפורי הראשון במוסף הסיפרותי "משא" של עיתון "דבר" ולאחריו, התפרסמו סיפורים קצריםשכתבתי בכתב העת "סימן קריאה". באותה תקופה של התעצבות סיפרותית למדתי פילוסופיה וספרות כללית באוניברסיטת תל אביב ובמשך זמן רב מצאתי את עצמי קרועה בין שתי האפשרויות שעמדו אז בפני: חיים אקדמיים או בחירה בספרות ובכתיבה. לא ממש החלטתי כי ההחלטה לאמיתו של דבר החליטה אותי ומצאתי את עצמי בתוך הגורל של הכתיבה. 
עבדתי כעיתונאית במוסף עיתון "הארץ", בטלביזיה בתכנית ספרות שהגיש ירון לונדון ולאחר מכן לימדתי ב"קאמרה אובסקורה" ומאוחר יותר באוניברסיטת חיפה בתכנית לכתיבה יוצרת למ.א. אינני אוהבת למנות את ספריי בעיקר בגלל אמונות טפלות אולם נדמה לי שכתבתי עד כה שמונה ספרים: סיפורים קצרים, ספר לבני הנעורים, מסות ומאמרים, רומנים ונובלה, רומן בהתכתבות. הספרים הללו הם כביכול נכסים אבל רק "כביכול": תמיד נדמה לי שהנכס האמיתי של הכתיבה מצוי עבורי באיזשהו עתיד. ההוראה, בניגוד לעיתונות, אהובה עלי מאד ומתאימה לאורח חיי ככותבת פשוט משום שהקשר הזה עם בני אדם שכרוך בהוראה איננו מרושש אותי מבחינה פנימית ואפילו להיפך: מעשיר את התבוננותי במציאות ובהוויה האנושית.

טקסטים משפיעים: הפתיחה ל"התגנבות יחידים" רומן מאת יהושע קנז"ברגע האחרון התחילו קורות חיי להתגלגל לנגד עיני . כמו בסרט קולנוע ואולי כמו צרור של שקופיות דוממות הניתכות במהירות רבה אך לא קבועה. תמונות תמונות בשחור ולבן, באיכות גרועה למדי, כאילו נשחקו קצת במשך השנים. אולי כמו בחלום אך ללא האבק הספרותי, הברוקי לעיתים, הנלווה לתמונות חלום, ומכל מקום, לחלומותיי שלי, אלא במין חומרה יבשה, לקונית, תכליתית מאד, כמו צרור של ירי לאחר משפט שדה."
פרסומים:
פרק מתוך הרומן שלי "קול צעדינו" ששמו "כלבים"(4)
"היא שמרה על קוקי בלילה, כשהם יצאו. "את היית אצל נונה," נזכרה. חיכתה להם שעות על הכורסא בחדר המגורים, קוקי רובצת למרגלותיה בסלסילה שלה, עם גורים או בלי. היא התעוררה ונרדמה, נרדמה והתעוררה, ראשה נשמט בכבדות לעבר חזה, מיטלטל מכתף אחת לשניה. פעם אחת, כשקמה לשתות כוס מים, נועצת מבט בכלבה דקות ארוכות באפלולית שהיתה בחדר, ניגשה וכרעה לצד הסלסילה, כרכה את השמיכה המשובצת סביב צווארה של קוקי, לפתה אותו והידקה את אצבעותיה. "כמעט חנקתי אותה," אמרה לילדה."
פיסקה מתוך מסה על הרומן של ג'יין אוסטן "השפעה", שהופיעה כאחרית דבר לספר זה שתורגם לאחרונה מחדש:
"ברומנים הצלולים עד כדי סנוור של ג'יין אוסטן יצוק איזה מסתורין ששייך, כנראה, לאגף מעשי הנסים בספרות. איך ניתן להסביר את כוח החיות והקריאות הבלתי רגיל של יצירות אלה, למעלה ממאתיים שנה לאחר שנכתבו? את הרעננות והטריות שלא ייאמנו של המצבים האנושיים בספריה, שלעולם לא דוהים ואינם צוברים עיפוש? את סגולת הדמוקרטיות המעוררת השתאות שלהם, שמזמינה ומארחת במאור פנים ובסבר פנים יפות מגוון עצום של קוראות וקוראים "מכל הרמות ומכל שכבות הציבור"? את הרושם הזה, של חן עצום וקסם 
אישי – שמעוררות בנו אצלה גם הדמויות שאווילותן משתווה רק לזו של מברשת שיניים – סר וולטר אליוט, למשל, ברומן שלפנינו?"
קורסים:
סמינרים:"דמות המהגר בספרות ובתרבות" , "הדיוקן" "מבט אל המזרח".
: "פרוזה של משוררות", "יהושע קנז מספר ומתבונן" "קריאה בסיפור הישראלי הקצר והקצרצר" "אוטוביוגראפיה וזכרון"