יליד גבעת חיים 1948, נשוי ואב לארבעה,  גר באמירים שבגליל.

ישראל המאירי עוסק בהוראת דרמה וכתיבה דרמתית בחוג לספרות עברית והשוואתית באוניברסיטת חיפה. בנוסף לפרסום של עשרה ספרי פרוזה, המאירי כתב מחזות ועיבודים לתיאטרון, ביניהם: 'עוולה', עיבוד לסיפורו של ברנר (הבימה, 1985); 'קרקורים' (1991) ו'גזר דין', על פי קפקא, (1997) בפסטיבל עכו, ו'עד הים', מחזה פוליטי שהוצג בתיאטרון חיפה (1996). זה עתה עלה העיבוד שלו למחזה 'מעבר לגבולין' של יוסף חיים ברנר, מחזה מיוחד ומורכב שיצר ברנר בשנת 1907, בעת שישב ב'גטו' היהודי במזרח לונדון, שם המחזה מתרחש. קבוצה של שחקנים ויוצרים צעירים, כולם אנשי הצפון והגליל, חברו להעלות את העיבוד המודרני שעשה המאירי למחזה זה, העוסק בצעירים סוערים, מחפשי טעם ומשמעות. המחזה הוצג באוניברסיטת חיפה בבימויו של אילן תורן.

המאירי זכה בפרס היצירה ע"ש לוי אשכול לשנת 1986 ובפרס כתב העת 'מאזנים' לפרוזה (1984).

לאחרונה יצא לאור הספר אש במדרון, הוצאת עם עובד – ספריה לעם, 2012

במרכז הרומן עומד אירוע של שרפה פתאומית ומסתורית, שפוגעת קשות ומטביעה חותם בטבע כמו גם בבני אדם. האירוע נבחן בשני מימדי זמן: בעת התרחשותו, ובעת חקירתו, כחצי שנה לאחר מכן; חקירה שעולים בה הפגעים והפצעים, ונחשפים סודות אפלים. בשפה עכשווית קצובה וטעונה, בלי שום סלסול מיותר, טווה המאירי כעין סיפור בלשי אלים, ישראלי מאוד בהוויה הגלילית העולה בו, והקורא נעשה במהלכו שותף פעיל בהרכבת חלקי התצרף עד לפענוח.

חוקר ביטוח מגיע לישוב הנידח בגליל כדי לחקור את השרפה שפרצה בו. אין זו הפעם הראשונה שהוא מבקר שם, אבל לפני כן בא מטעמים אחרים ומאז חזותו השתנתה. החקירה מתחילה בזוטות ומעלה בהתגלגלותה דרמה יצרית שנקשרים בה עוד ועוד מתושבי המקום, ונחשפים קשריהם הסבוכים זה עם זה. ולא רק אלה עולים בחקירה: גם לפועלים הערבים העובדים במקום יש חלק בה, וגם לאנשי הבסיס הצבאי המשקיף על הישוב מראש ההר. ותפקיד יש גם לעיר צפת עם מקובליה וקנאיה, וככל שהחקירה מתפתחת דבר מתקשר לדבר.

מנין ההשראה לכתיבת הספר: כרגיל, הן מן החוץ, אירועים ודמויות שנחרטים בזיכרון ובנפש, הן מבפנים: זיכרונות, חלומות, סיוטים. האירוע המרכזי שהטביע חותמו על כתיבת הספר האחרון הוא שרפה גדולה שפקדה את היישוב שבו אני גר, וכמעט כלתה את ביתי.

כמי שעבר אירועים קשים בכמה וכמה מלחמות (בין היתר, נפצעתי ברגלי מרסיסי מרגמה מצרית בתקופה הקשה ביותר של מלחמת ההתשה, כאשר רבים מחברי ליחידה נפגעו ונהרגו סביבי), אירוע השרפה היה אחד הקשים שחוויתי, אם לא הקשה ביותר.

הסיבה היא שזה קרה בבית, בתחום המשפחתי, עם ילדים קטנים. במלחמת לבנון למשל, הייתי כבר אב, ואמרתי לעצמי, יהיה מה שיהיה, לפחות הם שם בבית רחוקים מן התופת, מוגנים.

האש הפראית שזינקה לפתע מן ההר, בצהרי שבת קיציים (בשנת 1993), ובבת אחת הקיפה את הבית כשאני חסר הגנה, ובזרועותי ילד בן ארבע, לימדה אותי פרק קשה בפגיעות ובהישרדות. בעזרת הבן הגדול ניסיתי להלחם בלהבות, אבל הסטודיו של אשתי, שהיא אמנית (הציור על עטיפת הספר הוא מעשה ידיה) נשרף כולו עם עשרות העבודות שהיו בו. למרבה המזל, פגיעות בנפש לא היו אז, כמו שקרה באירוע ידוע אחר.

אבל הספר לא עוסק בחוויה האישית. גם אם הכתיבה נובעת מן הטראומה, היא מבקשת לעבד אותה מתוך מרחק, ועל כל פנים לברוא עולם ודמויות שגם אם יש בהן משהו ממני, הן שונות ממני לחלוטין. בהתייחסות לכתיבתי בכלל ולרומן האחרון בפרט : אני חושב שעולה בו נושא שתמיד העסיק אותי, ודומני שכאן הוא נחשף באופן הנכון ביותר מבחינתי, וכוונתי ליחסים בין אדם וסביבה – טבע, אך לא רק (או לא במובן המצומצם): חומרים, חפצים, חיות, ריחות, קור, חום, אור וחושך.

ספרים שקראתי לאחרונה: 'סיפורים מן הפרובינציה' של צ'כוב הנערץ, בתרגום נילי מירסקי;ובתרגומה גם 'אנה קרנינה' ו'האחים קרמזוב'- אלה יצירות המופת שעימן בליתי את זמני הפנוי בשנה האחרונה; כולן בקריאה רביעית או חמישית. ובקריאה ראשונה -הרומן הנפלא של דוד פוגל, שנתגלה ופורסם לאחרונה, 'רומן וינאי'.

הסופר שכתביו הרשימו אותי יותר מכולם: הסופר העברי הגדול מכולם הוא בעיני יוסף חיים ברנר. הוא השפיע עלי, אין ספק, אבל אינני יודע אם הוא השפיע ממש על כתיבתי, כי לברנר מזג מיוחד, קודר ותובעני, שונה כל כך משלי.

ספרי ילדות: בילדותי בקיבוץ (גבעת חיים) קראתי הכול. גם הרפתקאות, ז'ול ורן, חסמב'ה, גם שירה, גם אגדות, שמאוד לא היה מקובל אז, בקיבוץ, לתת לילדים לקרוא. בקיצור, כל מה שניתן להניח עליו יד.

ספר נוסף שיצא לאור בתקופה הקרובה: אני שקוע עמוק בכתיבתו של הרומן הבא, שחלקו נכתב במקביל לספר הנוכחי. אבל אינני יודע מתי הוא יצא. לעומת זאת, עומד לצאת בקרוב (כנראה באוגוסט 2013, בהוצאת רסלינג) ספר תיאורטי, בתחום הדרמה (התחום שאני מלמד באוניברסיטה). הספר נקרא "הדרמה של האחר המיתי – עיון בחמישה מחזות בעקבות עמנואל לוינס". למי ששמע על הפילוסוף לוינס, ומתעניין גם בדרמה (או להיפך), אני חושב שכדאי. הספר מבוסס על עבודת הדוקטור שלי, ובמידה רבה על השיח הער עם הסטודנטים שהיו שותפים לקורס "הדרמה של האחר" שהעברתי באוניברסיטה. אני רואה בספר המשך של השיח הזה.

הוראה

משהו על הגישה שלי לסדנת הכתיבה: כמנחה סדנה לכתיבה דרמתית בתכנית לכתיבה יוצרת, בחוג לספרות עברית והשוואתית באוניברסיטת חיפה, אני משתדל לא להתחיל עם עקרונות ותכתיבים, לא להציב סולם שהסטודנט אמור לטפס בו, וודאי שלא 'לתת טיפים' לסטודנטים. אני מנסה לגשש אחר קולו הייחודי והפנימי של הסטודנט ככותב. בהמשך, כאשר הקול הזה אמור לקבל עיצוב בימתי, אני בכל זאת מוביל את הסטודנטים לרעיון (שבתחילה נראה להם אבסורדי) שכדי לכתוב לבמה עליהם לנסות 'לתפוס מרחק' מעצמם. אפשר שהמסלול החמקמק שבין האישי-הפנימי, הרוטט והחד פעמי, לבין המגולף והמואר במבט חיצוני, הוא עיקרו של התהליך שאני מבקש להוביל.

'מבוא לדרמה ולתיאטרון' – קורס מבוא לתואר ראשון, הערוך כמסע בין תחנותיה המרכזיות של הדרמה, החל בטרגדיה היוונית, דרך התיאטרון של ימי הביניים ושל שיקספיר, וכלה בתיאטרון הריאליסטי והמהפכות במאה העשרים – אפקט הניכור של ברכט ותיאטרון האבסורד. לאורך הדרך נבחנים הן האלמנטים המסורתיים-בסיסיים והן הללו שמשתנים ומתחדשים באמנות הדרמה והתיאטרון.

'הדרמה של האחר' – סמינריון לתואר שני, סביב מושג 'האחר', על פי משנתו של לוינס, ושל הוגי 'אחר' נוספים: פוקו, לאקאן, סארטר ואחרים. המיקוד בקורס הוא בייצוג הספרותי והדרמתי של האחרות ו'האחר', בין היתר, בדמותו של 'האחר המיתי'. הקורס עוסק ביצירות פרוזה של צ'כוב, קפקא, ברנר וקנז, ובדרמות של שיקספיר, איבסן, אלבי, ברנר, אלתרמן, אלוני, לוין וגרינברג.

'עיבודים ומטמורפוזות' – נושא הקורס הוא העיבוד הדרמתי: הליך הפיכתו של טקסט בפרוזה – מיתוס, רומנסה, סיפור מודרני – למחזה. זהו הליך מרכזי בתולדות הדרמה, שמעטים נתנו עליו את הדעת. אנו נבחן אותו כפי שהוא התבצע בתקופות שונות של התרבות, החל בתיאטרון היווני העתיק, דרך התיאטרון של שיקספיר ועד התיאטרון המודרני, הכללי והעברי, ואף הקולנוע. הקורס עוסק במחזות ובטקסטים של אוריפידס, אובידיוס, שיקספיר, אנדרסן, קפקא, סארטר, אלתרמן, לוין, אלוני ועוד.

פראות: סיפורים, הוצ' הקיבוץ המאוחד, 1972

הרביעי : 7 סיפורים, הוצ' הקיבוץ המאוחד, 1981

אש בקוצים, הוצ' עם עובד, 1983

הלבנים, הוצ' עם עובד, 1985

אוכלי האבטיח, הוצ' זמורה-ביתן, 1988

ליל זכרון, הוצ' עם עובד, 1990

חזירים, הוצ' כתר, 1994

סימביוזה, הוצ' עם עובד, 2000 תורגם לגרמנית ולצרפתית

שחקנים, הוצ' אבן חושן, 2006

אש במדרון, הוצ' עם עובד, 2012

'אש במדרון' מאת ישראל המאירי

2 פרקים ראשונים

מוזר: הוא זר פה. זר לגמרי. ובכל זאת, מהרגע הראשון מרגיש בבית.

מרגע שנכנס ליישוב, ובעצם, עוד לפני, כשמעבר לעיקול צפו באובך גגות הרעפים והצמרות, קצתן עדיין שחורות. חלפו כמה רגעים חלולים, נטולי זמן, כאילו לא המכונית נעה אלא הבתים, העצים, הלולים, הטרפזים ההפוכים של מתקני ההאבסה, כל אביזרי המושב הגלילי נעו, התקדמו כלפיו באובך הסתווי. עד שהודה בינו לבין עצמו, כן, מכיר. הייתי פה. בטח. תמיד. וגם זה טיפשי. הוא הרי מהשפלה, תמיד היה. אבל זאת היתה ההרגשה, כשהתקרב לשער המושב שתיקנו וצבעו מחדש בלבן – הרגשה של בית. שכל פרט בו מוכר, אפילו הריח. כי לכל דבר פה יש ריח. אבל זר.

ובינתיים הרי עוד לא פתח ולו רק סדק בחלון הרנו החדשה שלו. לא שלו, נכון, של המשרד. תמיד של איזשהו משרד או חֶברה. עם לוגו שמוטבע על הדופן וגם עליו, על יואב, שכבר מכר בנחישות ויטמינים, קוסמטיקה, מינוי לכבלים ומה לא, עד שעבר לשמאות נזיקין. קצת יותר מכובד. אבל סוכן של מה אתה עכשיו, כשאתה חולף על פני הדרוזי שמתנמנם בכיסא ליד השער, מתגלגל פנימה בכביש הצר. מה אתה מוכר, מי שלח אותך. כן. כך אפשר לראות את זה, עדיף ככה – שליח אתה, שליח החוק, או הצדק, או האמת, או מה שזה לא יהיה, שכָּתוב בפקס הרשמי בקלסר שבתוך תיק המסמכים על המושב לצדך.

כי עכשיו זה לא רק משרד השמאות בתל אביב, זה עניין רשמי. ממשלתי. אתה צריך לחוש את זה כמו רוח גבית, או, עדיף, כמו איזו הילה מעל לראש. באור האפרפר הזה של תחילת שקיעה באוקטובר קצת קשה לראות אותה, אבל היא בטח שם.

הבית הזה, הגדול. שלוש קומות. הכי גדול במושב. רחבת הכורכר. והעץ הענף. והשלט שמוצמד אליו. ומדרגות העץ, והביתן, כולו עץ.

ושירה. הפעם הראשונה אִתה. תזכור.

העץ גדוע עכשיו. על הגדם המפוחם עציץ קלקר שטוח, ענפי גרניום משתלשלים ממנו, אדום וורוד ובאמצע כריזנטמות פורחות בכתום וצהוב. צינור דק שחור מתפתל מן הגזע החרוך אל העציץ, ושני מתזים מחוברים אליו, ומעל לפרחים המושקים השלט החדש, לבן, בוהק.

השתכללת, יא סימה.

והצימר שלָך, בקצה מדרגות האבן, חדש. לבן. מזמין.

2

הפעם הראשונה.

העץ במרכז רחבת הכורכר היה גדול, מסועף. הוא זוכר, הוא מכיר עצים – אלון. ועליו השלט "השכרה לזוגות בלבד, דיסקרטיות מובטחת."

סימה יצאה אל הרחבה אחרי שתיים-שלוש צפירות. ניגבה את האצבעות בסינור משובץ שהתירה מהמותניים. רחבים, אבל מותניים. לא רע לגיל שלה. עור שמנוני שחום. שער צבוע בלונד. הבשר רוטט בזרוע, שנשלחת אל הסדק שפתח בחלון המכונית. לקחה כסף ומסרה מפתח. ילד בן ארבע-חמש שיחק עם חתול על הדשא הכסוח. אל ביתן העץ הדיסקרטי הובילו מדרגות עשויות מאדנים של מסילת רכבת. גם למעלה, מעל לגג הצימר, עצים: אורנים רזים.

בפנים וילונות בהירים, אטומים. הוא זוכר: על רקע צהוב, פרחים סגולים, סגורים או פתוחים, ובָאמצע עיגולי האבקנים כתומים כהים כמו תפוזי דם. והדלת ממשיכה לחרוק. שלוש מאות חמישים ש"ח במזומן לוקחת הגברת, והדלת חורקת. שיהיה. יואב הניח את המפתח ואת משקפי השמש על השידה.

על המיטה הזוגית ישבה הבחורה.

שרצה אותה. כן. מרגע שהבחין בה בפתח המטבח בבית של אבא שלה, כשבא אליו כסוכן חברת הכבלים. אז עוד היה בכבלים, עדיין לא חשב בכלל על שמאות. החזירה מבט וסגרה את הדלת. ובסוף הביקור השלישי או הרביעי, אחרי שאבא שלה חתם אבל על הכול. על כל החבילה חתם הדתי הזה, מההתחלה זיהה אותו כלקוח בטוח גם לערוץ המיוחד, בחושי הסוכן שלו ידע שזה רק עניין של זמן. ואז הגיע הזמן של הלקוח הזה, המזוקן. כיפה כחולה-לבנה על הראש, מכנסי טריינינג כחולים, ריח שינה כבד. ככה התנשף מאחוריו, קרוב מדי, כשעמד עם כוס הקולה ליד החלון הגדול והביט אל המדרון הפראי, הגושי, ואל הכתם הכחלחל שהיטשטש באובך, במרחק, לא ממשי – הכינרת. והבת הזאת של הדתי הציצה אליו שוב מהחדר שמאחורי המטבח.

וכשישב מרוצה ברכב המותנע, הממוזג, היא הגיחה פתאום מאחור וניגשה לסככה, אל הכלב. הוא פתח את הדלת עם הלוגו – לוגו של חברת הכבלים זה היה אז, שלוש בננות קטומות בכחול-אדום-כתום. סילק מהמושב שלצדו את התיק שגם עליו הלוגו הזה, ומבעד למשקפי השמש ולחלון הקדמי הצמיד אליה מבט – רוכנת אל הכלב, מחככת אצבעות בצוואר שלו, באוזניים, מזדקפת, קושרת את הרצועה לעמוד, ובהליכה אטית, רכה, אוספת את שערה בגומייה אדומה, עוברת מול חלון המכונית, רוכנת אל הדלת הפתוחה.

הוא שלח אצבע והרים קצת את המשקפיים אל המצח.

"אפשר?" היא שאלה.

"בטח, בבקשה," ענה ופתח עוד את הדלת.

באצבע החזיר את המשקפיים למקומם.

היא חייכה. גם הוא. מבטיהם נצמדו דרך החסימה הכפולה של משקפי השמש.

הוא שילב להילוך. הזרים דלק. הירכיים שלה ששקועות בריפוד המושב. הברכיים בג'ינס המתוח. על הכתף רק רצועת טריקו דקה אדומה, והיד שלה מתחככת בידו המתפעלת את מוט ההילוכים. הם נסעו לאט בין הבתים הגדולים הדוממים. בפנים בטח רבצו מול הטלוויזיה קשישים כמו אבא שלה ולגמו משהו קר.

הוא אמר:

"יש כאן איזה חדר לשכור?"

"יש," היא אמרה. זקרה סנטר והביטה דרך משקפי השמש קדימה. "קצת הלאה. משהו ממש מתאים."

ולשם הם נכנסו, לצימר של סימה. הפעם הראשונה, לפני שנה וחצי כמעט: יום רביעי, בשעה הזאת בערך. הוא פשט את מכנסי הדקרון הכחולים-אפורים ואת החולצה התכולה ואת הז'קט הכחול-אפור עם התג שעליו הלוגו של חברת הכבלים והשם יואב רונן. זרק מבט בראי הארוך שבפינה, מול החלון – חייבים להיכנס ברצינות למשטר של אימוני כושר כשעוברים את השלושים, ככה אומר החבר שלו גידי גל. מה החוכמה, הוא עונה לו, לך דואג הצבא, ולי לפחות אין קרחת. העביר את כף ידו מהעורף אל הבטן. בטן שטוחה, שעירה במידה. בתוכה הקולה שמזג לו האבא שלה.

והיא, המבט הירוק שלה, לא פעם ולא פעמיים.

אבל פעם ראשונה שזה קרה.

ניגש אליה. נגע. ליטף. חש את המותניים הקרירים שלה מול בטנו המזיעה. והרגיש פתאום שהוא לא יכול.

כן. ככה זה התחיל.

חיכה קצת, הזיז את היד, אגרף אותה על הסדין. כל מיני מחשבות טסו לו בראש. חשב, למשל, אם לחבר שלו גידי גל, שמבוגר ממנו בשנתיים, זה יכול לקרות, תקלה כזאת. חשב מה גידי היה אומר. הוא היה אומר שצריך לקחת את הזמן.

הוא קם, קיפל את המדים של חברת הכבלים והניח אותם על השידה שליד הדלת, שם הניח קודם את המפתח ואת משקפי השמש, והסתובב אליה: האצבעות שלה, דקות, לבנות, ציפורניים אדומות גדולות ואולי לא לגמרי נקיות, נשלחו אל ידה הימנית והסירו מעליה צמיד כסף פשוט והניחו אותו על השידה הפנויה. מתחה רגליים ארוכות וניערה מעליהן כפכפים אדומים. גם את החולצה הסירה מעליה. והשפתון שעל השפתיים אדום-יין. והשער שלה, הגלי, השופע, חום-דבש, אם זה באמת טבעי. בבת אחת שחררה אותו, והוא חשב פתאום שהיא יפה.

היא הביטה אל האצבעות שפרש על הסדין קרוב לירך השמאלית שלה.

קצרות מדי, ידע. עבות ומנומשות.

הזיז כתף, זרוע. עם שרירים שהוא בכל זאת עובד עליהם במכון כושר לפחות פעם בשבוע. את האצבעות הקצרות העבות שלח אל התחתונים השחורים שבצבצו מתוך מכנסי הג'ינס.

אבל האצבעות הדקות שלה ננעלו לו על שורש כף היד.

"היי, יואב רונן."

"היי."

"אני שירה."

"היי, שירה."

בקצות האצבעות חש את שער הערווה הדק. דבש, אלא מה. וחש שוב לגמרי מוכן.

היא ניסתה להגיד עוד משהו, אבל הלחות בקצות אצבעותיו הגולשות פנימה הציפה את ראשו במין אובך כחלחל.