דברים לזכרו של  בולי

אברהם ב. יהושע (1937-2022)

 14/6/22

הבוקר, בשיחת טלפון, הגיע אלי צמד המלים הבלתי-מתקבלות-על-הדעת  "בולי נפטר". זה  נשמע באוזני כמו צירוף אבסורדי: מלים התוקעות עקב עקשנית באדמה, מסרבות ללכת בשביל הנפתל המוליך מן הלשון אל עולם העובדות. מסרבות להתחייב. ייקח להן עוד שעות, ימים, אולי שבועות, עד שהן תשלמנה את המסע הזה.  בינתיים, עד שזה יקרה, אני מסב את הפנים לעבר מה שבשבילי הן עובדות באמת.

בצד היותו סופר דגול, שעקבתי בשקיקה אחרי כל ספר מספריו, הוא היה גם חבר, עמית לעבודה, ולמשך שנים גם שכן קרוב. את סיפוריו הכרתי למן תקופת השרות הצבאי וראשית הלימודים באוניברסיטה,  בסוף שנות ה-60; אבל את האיש הכרתי רק בסוף שנות ה-70, כאשר התחלתי את עבודתי באוניברסיטת חיפה. בולי, בנדיבותו, עשה אז מאמצים בלתי נלאים לאפשר את התקבלותי והשתלבותי, והוא התמיד במאמצים האלה במשך שנים, עד שהושלם תהליך הקבלה עם הענקת הקביעות.

באותן שנים גם עברתי להתגורר בחיפה, והדירה שמצאנו שם, בדרך-הים, על ספו של הוואדי, הייתה ממוקמת חצר אחת ליד דירתו של בולי שבבית הסמוך. וכך יצא שהיינו לא רק עמיתים, אלא גם שכנים – שומעים זה את קולות ביתו של זה מבעד לגדר החיה, ונפגשים בחניה, ליד פחי האשפה או בדרך לאוניברסיטה. וכך לבש הקשר שבינינו גם נופך ביתי ומשפחתי משהו.

כל ספר חדש של בולי היה מגיע אלי עם הקדשה, ולאחר מכן החל שעון עצר לתקתק: לבולי היה חשוב מאוד לקבל תגובות מהר. היינו נפגשים, הופכים את הספר אות לאות, לעתים גם מתווכחים – בולי היה חם מזג ומהיר להתלהט – ואחר כך עוד ממהרים לשיעור, לישיבת חוג או לאן שלא יהיה.

בולי היה מורה כריזמאטי ביותר ושיעוריו היו פופולאריים ומרובי תלמידים. בשנים הראשונות אני זוכר אותו גם פעיל מאוד בניהול החוג ובאוניברסיטה. אזכיר רק זכות אחת גדולה שלו, שאולי לא מרבים לזכור: בראשית שנות השמונים הוא עמד בראש החוג שהיה מכונה אז "ספרות כללית". במהלך כהונתו הוא ניהל משא ומתן ממושך עם החוג לספרות עברית, שהסתיים באיחוד בין שני החוגים ויצירתו של "החוג לספרות עברית והשוואתית" דהיום. וכך אירע ששני חוגים, שקצת התקשו בשעתו להתרומם לבדם, התחילו להתקדם ולשגשג כמחלקה אחת.

ברבות הימים בולי פרש מן העבודה באוניברסיטה קצת לפני הגיל המקובל, וגם עקר מדירת הגן היפה שלו, ואנחנו המשכנו את הדו-שיח במתכונת אחרת, באמצעים הצנועים שסיפק לנו האינטרנט.

בשנת 2016 נתבשרנו על פטירתה של איקה, אשתו. ידענו שזו תהיה מכה אנושה לאדם כמוהו, אחרי שנים של זוגיות, מן ההדוקות והאינטנסיביות ביותר שהכרתי. בולי עמד בהיעדרה בכאב ובקושי עצומים, אבל על אף האסון, בזכות האופטימיות הטבעית שלו הוא הצליח לבסוף כמעט להמציא את עצמו מחדש, להמשיך לכתוב וליצור, וגם חיבר מאז כשלושה ספרים חדשים. אבל האופטימיות הטבעית הזאת נדרשה לעבור עוד מבחנים קשים לא פחות, כאשר נתגלתה אצלו המחלה הממארת, וזו בסופו של דבר הכריעה אותו.

במהלך של למעלה מששים שנות כתיבה קנה לעצמו בולי מקום כבוד בתולדות הספרות העברית וגם בספרות העולם. הנובלות המוקדמות שלו היו מחלוצות הכתיבה המודרניסטית העברית, וכמה מהן, כמו "מול היערות" או "שתיקתו הנמשכת והולכת של משורר" הן עד עתה ממיטב הנובלה העברית.

מאוחר יותר עבר לכתיבת רומנים, וסגנונו החל לנטות יותר לכיוון הריאליזם הפסיכולוגי. גם משורת הרומנים שפרסם מאז, לפחות שניים – "מר מאני" ו"מולכו" – יצירות שונות מאוד בסגנון ובתוכן – אבל שתיהן ממיטב הרומנים העבריים שנכתבו.

אבל בשבילי בולי מתקשר בראש ובראשונה ל-45 שנים של היכרות וידידות. הכרתי הרבה סופרים ואנשי אקדמיה, אבל לא היה ביניהם איש כבולי, אדם נטול מסכות לחלוטין, שדיבורו הנלהב, הכנה והאנושי, ורוחו הטובה והנדיבה, עודם מהדהדים באוזני, והם יחסרו לי מאוד.

אני משתתף בצער המשפחה, הבת, הבנים, הכלות, הנכדים.

ולך בולי – נוח בשלום על משכבך –

גבי צורן